בעמוד 89 שואל דוקינס, גם אם נקבל את מציאות הבורא, ואנו רוצים להשתית את המוסר שלנו על בסיס דתי, על איזו דת עלינו להסתמך, הרי ישנם דתות רבות בעולם? התשובה על כך פשוטה למדי. ההנחה כי ישנם דתות רבות הבאות בחשבון – איננה נכונה כלל. מרבית הדתות הקיימות בעולם הם דתות אליליות. דתות אלו נחשבות בעיניו של האדם המערבי לדתות רבות, מתוך חוסר הבנה בסיסי ביותר. התיאוריה האלילית הבסיסית המשותפת לכל עובדי האלילים, גורסת כי קיימים מספר עצום של אלילים שלהם יכול האדם לסגוד, וכל אדם באשר הוא יכול לבחור לו את האליל המתאים לצרכיו, ואף לברוא לעצמו אלילים לעת מצוא. עובד האלילים לעולם אינו מחויב להגביל עצמו לאליל זה או אחר. הוא יכול בבוקר אחד להתפלל לתרנגולת, להקריב חביתה לזאוס, להשתחוות למיקי מאוס, ולבסוף לעמוד בהתפעמות מול פוחלץ של דינוזאור בבריטיש מוזיאום. אם כך הדתות האליליות כולם הם כמעט דת אחת, או לפחות שייכות לאבטיפוס אחד. האם התיאוריה »להמשך

בעמוד 81 מצטט דוקינס את ההלצה הידועה של ברטרנד ראסל אודות קנקן התה. ליצנות מכוערת זו מהוה המחשה חיה לדברי הרמח"ל, הכותב כי "מעט מן הליצנות דוחה הרבה מן המוסרים והתוכחות". כפי שנראה להלן ליצנות זו מהוה לא יותר מבדיחה, שאין מאחוריה שום טיעון רציני, אך כל זה אינו מפריע לחסידי האתיאיזם נמוכי המצח לחזור על דברי הבל אלו שוב ושוב. אותו ראסל המשיל את האמונה לאדם הטוען כי בין כדור הארץ למאדים ישנו קנקן תה עשוי מחרסינה, אשר מקיף את השמש במסלול אליפטי, אולם אותו אדם טוען כי קנקן התה קטן כל כך ששום טכנולוגיה אנושית לא תוכל לאשר או להפריך את קיומו. כאשר אותו אדם פוגש אנשים אשר אינם מאמינים לדבריו הוא דורש מהם הוכחות לאי קיומו של קנקן התה. עכשיו נניח לרגע את החלק הליצני של ההלצה, אותה ליצנות איומה של שלוחי הסטרא אחרא, מסיתים ומדיחים, וננסה לנתח את ההבלים הללו בצורה הגיונית ורצינית. קודם כל, האם אדם שרואה מולו חיידק, שהגנום »להמשך

בהמשך הפרק השלישי מכוונן דוקינס את חיצי לשונו המושחזים לעבר הטיעון מן החויה האישית, כלומר אנשים שטוענים כי עברו חויות אישיות על - טבעיות כאלו ואחרות. אין דבר יותר קל מאשר ללגלג על אנשים שטוענים כי פגשו בחצות ליל בקרן הרחוב את השטן בכבודו ובעצמו, או את אחד מסגניו המחרידים. אפשר למלא ספר שלם בדברי ליצנות מושחזים עם הזקנה שפגשה את רוחה של כיפה אדומה, או של הזאב, על ההוא שקולות משאית האשפה נידמו לו כקולות רשעי עולם הבוקעים מאש הגהינום. כמה קל, כמה פשוט. ואולם, חשיבה זו, הדוחה על הסף כל טיעון לקיומם של תופעות לא טבעיות, מבלי לבחון את הטענות והעובדות לגופם של דברים, היא חשיבה אנטי רציונלית. אדם רציונלי, הוא אדם שלא מתייחס לשום דבר כמובן מאליו. כל דבר צריך בירור. יש עדויות? בא נבדוק. נבחן. בא ניצור קריקטוריונים ברורים, מתי אנו מאמינים לסיפורים ומתי לא. ניקח רק לדוגמא את תופעת החויה החוץ גופית במוות הקליני. אם נרצה לתאר את התופעה »להמשך

בפרק הקודם דברנו על החויה האישית מפן אחד שלה - הפן של חויות רגע המוות, שעליו יש בידנו מספר עצום של עדויות ברורות ומוחלטות. אפשר לדבר על חויות רבות נוספות. על אומה שלימה שמעידה על חויות שאותם חוו אבותיהם, על גדולי ישראל שנאמנים עלינו כאלף עדים כמו האריז"ל והבית יוסף שהעידו וכתבו על חויות וגילוים שראו במו עיניהם, ואלו אנשים שכל מי שיש לו שיכ ושיח במשנתם יודע שאפשר היה להפקיד בידיהם את כל הונו בלי שטר ועדים בנפש בטוחה. ואולם, במסגרת זו אני רוצה להתמקד בעוד נקודה אחת קטנה ועדינה, שאמנם בניגוד לאחיותיה רחוקה היא מלהוות הוכחה לוגית במלוא מובן המילה, אך לנפש מבין היא תתן חומר למחשבה. כל אחד מאתנו, או לפחות מי ששייך קצת לרוחניות וקדושה, מכיר היטב את הרגשת המתיקות, העונג והשמחה הנצחיים שמרגיש האדם בעשותו מעשה טוב ואצילי. מעשה חסד, תפילה זכה מעומק הלב,ויתור כואב בשעת מריבה, או לימוד תורה בקדושה. כל מעשה כזה, כאשר הוא נעשה באופן »להמשך

מהי הדת השנואה ביותר על דוקינס? אין צורך לעסוק בניחושים, הוא מכריז על כך מפורש. הדת השנואה ביותר על האיש, היא כמובן היהדות. נו מה רציתם? ברור כשמש. אין דבר השנוא על השקר כמו האמת בטהרתה. מה שמרגיז את דוקינס במיוחד זו בעצם הרצינות של התורה. התורה, בניגוד מוחלט להבלי אומות העולם, היא הספר הרציני ביותר בעולם. זו מערכת ההפעלה של הבריאה, מערכת מפורטת וחמורת סבר, כנאה וכיאה להוראות הפעלה של הבריאה כולה. זה לא פלוקלור נוצרי חמדמד, עיסוק תרבותי לשעות הפנאי. לא, התורה איננה מנסה להיות נחמדה. "מצוות לאו להינות ניתנו" שנו רבותינו. זהו בדיוק ההבדל בין האמת לבין השקר. השקר הוא יפה, קליל, לא רציני. האמת היא ברורה, חדה, קיצונית והחלטית. הנצרות, נראית בדיוק כמו שדת צריכה להיראות כדי למצוא חן בעיני הבריות. אם היו מתכנסים כל הפרסומאים ויועצי השיוק המוצלחים ביותר וחושבים איך לייצר דת פופולארית, הם היו מגבשים רשימת המלצות »להמשך

בפרק שני בספרו של דוקינס ישנו קטע תחת הכותרת "ניסוי התפילה הגדול" שבו מתאר דוקינס ניסוי מדעי שניסה לבדוק את יעילותה של התפילה להצלתם של חולים, כאשר החולים מוינו לשתי קבוצות, שמותיהם של החולים מקבוצה אחת נמסרו למתפללים בכמה כנסיות שיעתירו עליהם את תפילותיהם ואילו שמותיהם של החולים מהקבוצה השניה לא נשלחו למתפללים. התוצאה של הניסוי הוכיחה כי לא זו בלבד שהתפילות לא הועילו לרפואתם של החולים, אלא שבאחד הפרמטרים בניסוי אף נרשמה השפעה הפוכה - מצבם של החולים ששמותיהם נמסרו למתפללים היה גרוע משל האחרים. לכאורה, דברים כדורבנות. איך אפשר להתמודד עם טענה שכזאת? ובכלל, מי צריך להמשיך לקרוא את ספרו של דוקינס אחרי נתון כל כך מרשים? אולם, אם נעשה חיפוש קל בגוגל, נגלה במהרה שדוקינס משתמש בקטע הזה בשיטה מכוערת ודוחה ביותר. רמאות ונוכלות מהסוג הגרוע ביותר, שאילו סוכן ביטוח היה משתמש בשיטה זו כדי לשווק ללקוחות התמימים פוליסה »להמשך

בפרק שני מתיחס דוקינס בין היתר לשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה. האם על המאמין להוכיח את אמונתו, או שמא על הכופר מוטלת חובה זו. לשם כל משתמש דוקינס במשל הידוע על מפלצת הספגטי המעופפת. על מי מוטלת חובת ההוכחה, האם על האדם המכחיש את קיומה של המפלצת, או שמא על המאמין בה מוטל להוכיח את אמונתו המוזרה והמשונה? מכאן רוצה דוקינס להקיש על האמונה במציאות הבורא. מבחינתו, האדם המאמין במציאות הבורא דומה לחלוטין לזה המאמין בקיומה של מין מפלצת ספגטי מעופפת, מלאת זנבות וקרניים אימתניות. אתה רוצה להאמין? תוכיח. כל עוד לא תוכיח את קיומה של המפלצת הזדונית, הרי שקיומה של המפלצת עומדת על חוסר סבירות קיצונית. האמנם הנידון דומה לראיה? הרי עם טיעון זה ניתן להשתמש בנושאים רבים. ניקח למשל את מכחישי השואה. אותם אנשים טוענים כי השואה מעולם לא התרחשה, וקיומה איננו יותר מאשר מזימה זדונית שלה שותפים כמעט כולם. האמריקאים, היהודים, הבריטים, התקשורת, צבאות בעלות »להמשך

יש משהו מאד מרגיז ומעצבן בספרו של דוקינס, וזו הכתיבה המבולבלת, המטושטשת, המעורפלת והמאד לא עניינית שלו. מתוך כל הבלה בלה הארוך והמייגע יש אולי עשרה או עשרים אחוזים שקשורים באופן מהותי לסוגיות הליבה שבהם מתיימר הספר לעסוק. כל היתר, או שקשור לכל מיני נושאי שוליים לא חשובים, או שקשור למשהו אחר לגמרי, או שאינו קשור לשום נושא בעולם. זה נכון גם לספר בו אנו עוסקים עכשיו, וגם ליתר ספריו, כמו השען העיור. ובכלל, דוקינס בספרו נדמה לפעמים כמו סבא שעסוק בלספר לנכדיו סיפורים ובדותות, מן הגורן ומן היקב. גם כשדוקינס כן מתייחס לנושאים המרכזיים, הוא כותב בצורה מבולבלת עד להחריד, כשהוא מערבב טיעונים שונים ומשונים לעיסה אחת גדולה ודביקה. לדוגמא, דוקינס מקדיש דיבורים ארוכים סביב השאלה האם איינשטיין היה אתאיסט או מאמין. את האמת, ברור לי כשמש שאינשטיין לא היה אתאיסט וגם לא היה מאמין בהשגחה פרטית. אז מה כן? כנראה משהו באמצע, וכנראה שגם הוא בעצמו לא ידע בדיוק »להמשך

בפרק הראשון בספרו מקדיש דוקינס התייחסות נרחבת למדי לשאלה האם איינשטיין היה מאמין או לא. האמת, שאני לא רואה ענין גדול בעיסוק הזה. ממש לא מעניים אותי מה בדיוק חשב איינשטיין, למרות שכפי הנראה איינשטיין אכן היה מאמין במציאות הבורא, וכמוהו מדענים רבים. אבל אותי זה לא כל כך מעניין. אינני חושב שמי שיודע להסתכל על גבישים יכול להביע דעה בנושא מציאות הבורא יותר מאשר רופא, עורך דין, איש עסקים, או פוליטיקאי. בדפים אלו חושף דוקינס את בורותו העצומה. דוקינס טוען שאיינשטיין לא באמת האמין בקיומו של אלוקים אמיתי, חי וקים, אלא השתמש במושג אלוקים בתור משהו סמלי, כדי להביע את התפעלותו ממבנה הטבע. (אני מקוה שלזה הוא מתכוין, אם הוא בעצמו הבין את הבלה הבלה שכתב). מהי הראיה שדוקינס מביא לדעתו? דוקינס מצטט באריכות רבה את הפולמוס שהתפתח סביב התבטאותו של איינשטיין שאמר "אינני מאמין באלוקים אישי". הוא טורח להעתיק את התגובות הנזעמות של »להמשך

הפרק הראשון בספרו של דוקינס מוקדש לקינה ונהי על מצב הדור הירוד, רחמנא ליצלן. בפרק זה מקונן דוקינס מרות על הכבוד הרב מדי שרוחשים בני האדם לדת ולאנשיה. כבוד זה קיים במידה כזו או אחרת כמעט בכל החברות בעולם, כולל בחברה המערבית האירופאית. הדת ואנשיה אינם הדבר היחיד שזוכה לכבוד בחברה המודרנית. ישנם גופים ואישים נוספים שזוכים לכבוד רב, על גבול הסגידה. לדוגמא - השופטים, הרופאים, והמדענים. כשכתבת ברדיו מראיינת את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, היא פונה אליו בתואר המדהים - כבוד נשיא בית המשפט. לעולם לא תשמעו משפטים דומים כמו "כבוד ראש הממשלה", "כבוד שר התחבורה" ואפילו לא "כבוד הרב", רק כבוד השופט. עד עצם היום הזה מקובל בחברה המערבית למנות רופאים ושופטים על ידי טקסים ארכאיים, עם גינוני מלכות מתקופת אליזבת החמש עשרה, ברצינות תהומית השמורה לטקסים דתיים. עד היום הינני זוכר את הנזיפה החמורה שקיבלתי מאחות בבית »להמשך

בפתח ספרו מצטט דוקינס פרסומת לסדרת טלויזיה בכותרת "דמיינו עולם ללא דת", כשברקע מופיע תמונתו של קו האופק במנהטן, עם בנייני התאומים כשהם עומדים על תילם. ההקשר ברור - בעולם בלי דת, בנייני התאומים היו עומדים על תילם. עולם ללא דת, כותב דוקינס, הוא עולם ללא מחבלים מתאבדים, ללא מלחמות בבלקן ובמזרח התיכון, ועוד ועוד. כמובן שבאותה מידה בדיוק, יכול היה דוקינס לתאר בצבעים ורודים עולם לא מטוסים. גם במקרה כזה מגדלי התאומים היו עומדים על תילם, כמות ההרוגים במלחמות הייתה יורדת במאות אחוזים, נגסקי והירושימה היו עומדות על תילם, והיה זה עולם ללא תורים ארוכים בכניסה לשדות התעופ, וללא זיהום אויר ורעש מטריד, רחמנא ליצלן. איך באמת היה נראה עולם ללא דת? דוקינס מציע לנו להשתמש בחוש הדמיון. אכן הצעה מפתה. מה יותר פשוט מלהשתמש בדמיון, לא סתם דמיון, אלא דמיון מודרך, בהדרכתו המסורה של הדמגוג מספר אחת - ריצ'ארד דוקינס. ואולם, אם »להמשך

הפרקים הבאים יעסקו בביקורת אודות "טיעוניו" של ריצ'ארד דוקינס ב"ספרו" "יש אלוקים (?)". בפתח הספר מופיע פתגם לגלגני קצר - "האין די להתפעל מיפים של הפרחים? מדוע ישנו צורך להניח כי קיימים בהם פיות"? אני חושב שבתחילת פרקי הבקורת על ספרו של דוקינס, כדאי להעשיר את הפתגם הפותח במספר פתגמים דומים, ברוחו של דוקינס - "האין די להתפעל מיצירותיו של ואן גוך? מדוע ישנו צורך להאמין כי הם נוצרו על ידי אדם חושב? האין די להתרשם מהעלילה המרתקת שהתגלתה על כתובת עתיקה על הירח, מדוע ישנו צורך להניח כי גורמים תבוניים התהלכו שם אי פעם? האין די להתענג על יכולותיו המרשימות של המחשב המודרני? מדוע ישנו צורך להאמין כי מחשב זה תוכנן על ידי מהנדס?" אכן מדוע? שאלה קשה. למה? למה אנחנו כאלה פרימיטיבים? מתי נפקח את העיניים ונבין סוף סוף, כי המחשב והשעון, הספר והציור, כולם כולם נוצרו »להמשך